פסק-דין בתיק ת"ק 44392-10-12

תביעה של שוכר רכב כנגד חברת השכרת רכב, בגין חיובו בעלות נזק ברכב.

התובע 1, שהינו סטודנט, שכר בבוקר יום 27.9.12, בסניף תל אביב של הנתבעת, רכב מסוג סיטרואן ברלינגו, והחזירו בסניף חיפה בבוקר יום 28.9.12.

בעת החזרת הרכב מצאה הנתבעת כי ישנו נזק ברכב - קרע בשטיח של תא המטען וכן חלק פלסטיק חסר במגב השמשה האחורית.

שמאי מטעם הנתבעת, מר מילאד מלשה, העריך (ביום 3.10.12) את הנזק בגין הקרע בשטיח בסכום של 3,493 ש"ח עבור שטיח חדש, בצירוף 350 ש"ח עבור עבודה;  ובגין המגב בסכום של 1,188 ש"ח. סך כל הנזק על פי הערכת שמאי הנתבעת - 5,030 ש"ח.

ביום 10.10.12 חייבה הנתבעת את כרטיס האשראי שמסר התובע בעת ההתקשרות, בסכום של 4,000 ש"ח.

באשר לשאלה כיצד הגיעה הנתבעת לסכום "עגול" זה, הרי שמעיון במסמכים עולה התמונה הבאה: הנתבעת לא חייבה את התובע כלל בגין החלק החסר במגב האחורי, למרות שנזק במגב האחורי צויין גם בכתב ההגנה. כמו כן, למרות שבכתב ההגנה ובדיון טענה הנתבעת כי בהתאם לתנאי ההתקשרות אמור היה התובע להיות מחוייב בדמי השמאות, לא חייבה אותו הנתבעת בגין כך. מחשבונית המס שהפיקה הנתבעת בגין החיוב ביום 10.10.12 עולה כי הנתבעת חייבה את התובע בעלות השטיח בסכום של 3,493 ש"ח, והוסיפה על כך מע"מ בסכום של 594 ש"ח. הנתבעת הגיעה לסכום של 4,086 ש"ח. הנתבעת, מבלי שנתבקשה, הוציאה באותו תאריך גם חשבונית זיכוי בסכום של 86 ש"ח, בה צויין " הפחתת עלות נזק רצון טוב", וכך הגיעה לסכום העגול של 4,000 ש"ח.

התובע גילה את החיוב, יצר קשר עם הנתבעת, הופנה אל יעל מנהלת סניף ת"א, ולאחר דין ודברים עמה, לרבות פניות בכתב, כתבה לו זו כי הנתבעת תהא מוכנה "לוותר על מחצית גובה הנזק" כלומר לחייבו "רק בסך של 2,000 ש"ח כולל מע"מ וזאת לפנים משורת הדין". התובע סירב, ומכאן התביעה.

לא בכדי פורטו הסכומים, שכן התנהלותה של הנתבעת בהקשר זה תמוהה במקצת. נסיון החיים מלמד כי חברה כדוגמת הנתבעת (כולל חברות השכרת רכב, חברות ליסינג, חברות ביטוח, וכיו"ב), כאשר היא סבורה כי הדין עמה, יודעת לעמוד על שלה ולדרוש את הסכומים המגיעים לה. אין כל פסול כמובן בעריכת מחוות, ובנקיטת גישה הבאה לקראת הלקוח. ההיפך הוא הנכון. אולם בנסיבות העניין, קשה להימנע מן הרושם שהנתבעת ניסתה ליצור אצל התובע תחושה מסויימת, העשויה לסייע להשלמה מצד התובע עם החיוב. נסיון זה נראה ככולל שני שלבים. תחילה, הלקוח מבין כי לא חוייב במלוא הסכום שעשויה היתה הנתבעת לגבות ממנו, כלומר כי עלול היה להיות מחוייב בסכום גבוה מזה בו חוייב בפועל. הדבר יוצר כמובן תחושה של הקלה. תחושת הקלה מעין זו עשויה למנוע מן הלקוח להלין על החיוב. בשלב שני, ככל שהלקוח פנה והלין על החיוב, הרי שבהסכמתה של הנתבעת לחייבו בסופו של דבר בסכום נמוך עוד יותר - עד כדי מחצית(!) בלבד מן החיוב בפועל, אשר כאמור לכתחילה איננו מלוא הסכום שלפי הנטען ניתן היה לגבותו - כבר מרגיש הלקוח כי הנתבעת עושה עמו חסד ממש. הדעת נותנת כי חלק ניכר מן הלקוחות יסתפק בכך ויימנע מהמשך התדיינות מול הנתבעת. זאת, אף שלא בטוח כי בכל אחד מן המקרים רשאית היתה הנתבעת לכתחילה לחייבו  בסכום כלשהו.

רושם זה מתחזק לאור ההסבר להימנעות מחיוב בגין הנזק במגב, העולה מדוא"ל מיום 16.10.12 מאת מנהלת סניף ת"א, ולפיו "כמובן" שהתובע לא יחוייב בגין חלק הפלסטיק הקשור למגב האחורי שכן מסומן אצל הנתבעת כי החלק נמצא ברכב, והוא רק אינו מורכב למקומו. ההסבר תמוה במקצת. לא צורף מסמך המעיד כי כך מסומן אצל הנתבעת. להיפך; התובע הוחתם על כך שהחלק "חסר", ולא על כך שהחלק קיים אך אינו מורכב. בנוסף, התובע הודה בדוא"ל מיום 14.10.12 כי החזיר את הרכב ללא החלק, וטענתו היתה כי כך קיבל את הרכב. אף השמאי מטעם הנתבעת, שבדק את הרכב ביום 3.10.12, די והותר זמן לאחר שהוחזר, ראה להעריך את הנזק בגין חלק חסר. לכן נראה כי את האמור בדוא"ל הנ"ל של מנהלת סניף ת"א, יש לקרוא באספקלריה של יצירת תחושת ההקלה כנזכר לעיל.

נראה לכאורה כי מתעורר לכל הפחות ספק בדבר כנות המצג הראשוני שיוצרת הנתבעת לעניין זכאותה לחיוב אמצעי התשלום של הלקוח, מצג בדבר זכות מוצקה לחיוב הלקוח בסכום גבוה יותר. אם, כנטען ע"י הנתבעת בכתב ההגנה "הנתבעת אינה גוף פילנתרופי ואין לה כל אפשרות או יכולת לספוג נזקים ולוותר על סכומים המגיעים לה שעה שהיא נושאת בהם לשם תחזוקה שוטפת של צי רכביה", נשאלת השאלה הכיצד זה הנתבעת מוכנה לעשות בדיוק את אשר היא טוענת כי אין היא מסוגלת לעשות - ולספוג עלויות ניכרות.

עוד יוער כי הנתבעת מצאה לנכון, מטעמיה, שלא לחייב את התובע בעלות העבודה שהעריך השמאי מטעמה והסתפקה בחיוב בגין עלות השטיח שהוערכה בסך 3,493 ש"ח. עם זאת, מצאה לנכון, אף זאת מטעמיה, להוסיף על חיוב התובע ברכיב זה מע"מ, צעד אשר ספק אם רשאית היתה לנקוט בו. הנתבעת הניחה בפניי רק את עמוד 5 מתוך 8 עמודים שאוחזת חוות דעת השמאי, הוא העמוד שכותרתו אומדן הנזק. השמאי לא כלל מע"מ בהערכת העלות הנכללת בעמוד זה, ולא בכדי. הנתבעת הינה חברה בע"מ וכל עוד לא נטען וממילא לא הוכח אחרת, חזקה כי היא "מתקזזת" בגין מע"מ (לכל הפחות 2/3 מן המע"מ) וכי היה בידה לעשות כן אילו היתה מבצעת את התיקון.

לאחר הערות אלה, אעבור עתה למחלוקת.

טענתו הראשונה של התובע הינה כי ביום קבלת הרכב לידיו נציג הנתבעת לא דאג לעבור יחד אתו ולבדוק כי אין ברכב כל פגם. לעומת זאת, כאשר הוחזר הרכב דאג נציג אחר של הנתבעת לבחון את הרכב ביסודיות על מנת למצוא נזקים ולחייבו בגינם. טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, באופן כללי, על כל שוכר רכב לבדוק היטב את הרכב בעת קבלתו. הדבר עולה בבירור מתנאי ההתקשרות בכתב, ובנוסף, הדבר מתבקש מאופי ההתקשרות ומערכת היחסים בין הצדדים. אין בידי בית המשפט לסייע לשוכר רכב אשר לא ביצע את אשר מצופה משוכר רכב סביר לעשות עם קבלת הרכב לידיו. שנית, ובנסיבותיו של מקרה זה, התובע אישר בכתב בחתימתו בעת החזרת הרכב, גם אם לאחר דין ודברים ארוך (ולטענתו, לאחר שהובטח לו מפורשות כי ממילא לא יחוייב במאומה שכן שילם בגין ביטול השתתפות עצמית), את שני הנזקים נשוא חוות דעת השמאי, דהיינו נזק בשטיח תא המטען ובמגב האחורי.

טענתו העיקרית של התובע לטעמי הינה כי כאשר שכר את הרכב הוצע לו לשלם סכום נוסף אשר יהווה דמי ביטול השתתפות עצמית, והובהר לו כי תשלום סכום זה, אותו אכן שילם, ישחרר אותו מנשיאה בעלויות כלשהן בגין נזקים ברכב למעט במרכב התחתון ובשמשות, ובמילותיו: "הובהר לי כי דמי הביטול מכסים הכל פרט לנזקים במרכב התחתון של הרכב ושמשות".

בתשובה לטענה זו טענה הנתבעת בכתב ההגנה, בהתייחסה לנזק בשטיח תא המטען ובמגב האחורי, כי: " נזק זה אינו מכוסה בשום פוליסת ביטוח מאחר והוא אינו נזק תאונתי אלא נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות או זדון[.] הדברים מופיעים בצורה מפורשת בגוף ההסכם בין הצדדים ". (ההדגשה במקור - בכתב ההגנה).

דא עקא, המשפט הראשון בתשובתה זו של הנתבעת לטענתו העיקרית של התובע, איננו במקומו -בלשון המעטה - ומוטב היה אלמלא נטען, וזאת בשני היבטים.

ראשית, בכל הנוגע לכיסוי נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות. יצויין כי גם בתשובתה בכתב של מנהלת סניף תל אביב לתובע, נאמר כי " ביטול השתתפות עצמית  ...אינו מכסה רשלנות/זדון". טענת הנתבעת כי כל נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות אינו נכלל בכיסוי הביטוחי, היא מנוגדת למושכלות יסוד ולעצם תכלית עריכת הביטוח [לעניין זה, השוו, למשל: ע"א 172/98 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 325 (1993); רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 84-85 (1994); יוער כי אינני מתייחס כאן למקרים שעניינם רשלנות רבתי, הדורשת נוסף על התרשלות אובייקטיבית גם יסוד נפשי - ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטארפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג(1) 337 (1979)]. העלאת הטענה לפיה כל נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות איננו נזק תאונתי ואיננו מכוסה בכיסוי ביטוחי, הינה בלתי מתקבלת על הדעת. הצגת הדברים באופן זה בהתכתבות מול לקוח, שאיננו משפטן, עלולה להטעותו באשר למצב הדברים לאשורו, ויש להצר על כך שהנתבעת בחרה לילך בדרך זו.    

שנית, בכל הנוגע למצג שיוצרת הנתבעת לעניין קיומה כביכול של פוליסת ביטוח, וממילא גם בכל הנוגע לכיסוי שפוליסה זו כביכול נותנת. לשאלת בית המשפט אישר נציג הנתבעת בעת הדיון כי למעשה כלל לא הוצאה פוליסת ביטוח אצל מבטחת חיצונית וכי הנתבעת, בדומה לחברות השכרת רכב וליסינג אחרות, מסתפקת ב"פיזור הנזק" על פני צי הרכבים הגדול אותו היא מחזיקה. בהעדר פוליסה, ממילא לא ניתן לדבר על הכיסוי שזו כביכול נותנת. אדרבא; אילו היתה קיימת פוליסה, מתבקש היה כי זו תוצג ואזי ניתן היה לעמוד על הכיסוי הנכלל בה. משלא הוצאה כזו, לא ניתן כלל לדבר על היקף הכיסוי בפוליסה, אלא רק על ההתקשרות בין התובע והנתבעת.

אעבור עתה למשפט השני בטענת הנתבעת שצוטטה לעיל- הסתמכותה על ההסכם בינה ובין התובע. פרשנותו של הסכם זה, כמו גם עמידתו בהוראות הרגולטור, היא הסוגיה המרכזית הטעונה הכרעה.